לפעמים היה קשה לשמוע, לפעמים היה בלתי אפשרי לא לצחוק, אבל כשמארייקה ורוורט סיימה את דבריה, לכל מי שהיה בחדר העיתונאים במרכז ספורט המים בריו היתה נקודת מבט שונה על החיים, אחרי שבילה שעה בעודו שוקל מה זה אומר למות. זו היתה אחת ממסיבות העיתונאים הקשוחות ביותר שעיתונאי כלשהו יהיה בהן, זו היתה גם המעשירה ביותר.

כך ורוורט, שכיוונה לכך שדבריה יתפרסמו לאחר שדווח כי תכננה לשים קץ לחייה לאחר המשחקים הפראלימפיים, רצתה את זה. האתלטית הבלגית שמתניידת בכיסא גלגלים הציגה לקהל השבוי את מדליית הכסף שבה זכתה והציגה את המוטו שלה: "תאמיני שאת יכולה", צעקה, "כן, את יכולה".

המירוץ של ורוורט בשבת כוסה על ידי האפשרות המצמררת שהיא עלולה להיעלם לנצח בעוד כמה שבועות. עם זאת, בעת שהבלגית בת ה-37 חתמה על מסמכי המתת החסד ב-2008 בגלל הכאב האכזרי של חיים עם עמוד שדרה מנוון וחשוך מרפא, אין לה שום תוכניות להיפרד כרגע. היא רוצה לחנך את העולם לגבי המתת חסד, החוקית בבלגיה.

"קשה מאוד להשיג את המסמכים האלה", ורוורט אומרת, "את צריכה לפגוש רופאים שונים שיבדקו שיש לך מחלה במצב מתקדם או מחלה נפשית קשה. את צריכה שלוש חתימות שונות מרופאים ולדבר עם פסיכיאטר כדי לוודא שזה באמת מה שאת רוצה".

ורוורט, שהיתה בת 15 כשאובחן אצלה שיתוק בגפיים התחתונות, תצטרך לבקש אישור נוסף מרופאים כשתגיע למסקנה שהכאב שלה בלתי נסבל. היא סיפרה כי המסמכים העניקו לה תקווה ותחושת שליטה. "כרגע אני יותר עסוקה בבודהיזם ותחושת זן", היא אומרת, "כשלא היו ברשותי המסמכים הייתי בדרך להתאבד. אני מקווה כי עוד מדינות כמו ברזיל יוכלו לעסוק בכך. זה גורם לאנשים לחיות עוד. זה לא אומר שכל מי שחותם על המסמכים הולך למות בעוד שבועיים. אני חתמתי ב-2008, ותראו עכשיו, 2016 וזכיתי במדליה".

ורוורט, שהמשיכה לחייך, לא מסכימה לרעיון כי האישור לסייע לאנשים למות עלול לסכן אנשים עם מוגבלויות. "יש לי מחלה במצב מתקדם, כל שנה המצב נהיה גרוע יותר. בכל פעם אני מוותרת על עוד דברים. לפני כמה שנים עוד יכולתי לצייר אמנות יפה, עכשיו זה בלתי אפשרי. אני רואה כ-20 אחוז. מה הדבר הבא? אני באמת מפחדת".

יש זמנים שבהם ורוורט לא מצליחה לאכול בגלל הכאבים. גם החורפים הקרים בבלגיה קשים עבורה. היא אוהבת להתאמן בחום של לנזארוטה, אחד מהאיים הקנאריים, ורוצה להישאר שם.

"אשה אחת היתה רגילה לראות חולים שסובלים מכאבים עזים, היא איבדה את הכרתה כי לא יכלה לראות אותי סובלת. אני מרגישה טוב כרגע, אבל בעוד חצי שעה יכול להיות שיכאב לי מאוד". לורוורט יש רשימת משאלות. היא רוצה לעשות צניחה חופשית, לטוס ב-אף 16, לפתוח מוזיאון ולהתחרות במירוץ ראלי. "הפחד שלי מהמוות נעלם", אמרה, "מוות בסיוע הוא משהו כמו ניתוח, את נרדמת ולא מתעוררת יותר. זה נשמע כאילו זה יהיה שלו, אני לא רוצה לסבול כשאמות".

אלה המשחקים הפראלימפיים האחרונים של ורוורט. היא בכתה בטקס הפתיחה ואמרה כי "תדחף את זרועותיה מתוך גופה כדי להגן על תוארה במירוץ למאה מטר". סיכמה ורוורט: "כסף לא משמעותי בעיני, למרות שאני אדם עשיר. אני רוצה שאנשים יזכרו אותי כגברת שגם צוחקת. וכשאני סובלת אני עדיין מסתכלת על הדברים הטובים".