למרות הסרטן: החליטה לעבור טיפולי הפריה וילדה תאומים

עד לפני ארבעה חודשים הייתה באומה, הנשואה ליוהן, נהג בשגרירות הולנד, אם לשלושה בנים ריין. בהתלבטות האם לממש תשוקתה לבת, ותוך התייעצות עם האונקולוג שלה, החליטה לעשות מעשה. "מרגע שגיליתי שהסרטן ממאיר, החלטתי שהמחלה לא רלוונטית. זו הדרך שלי תמיד להתמודד עם בעיות ואתגרים. היה שלב שהגידול היה סטטי, ואמרתי לבעלי שאני מתכננת להפסיק את משככי הכאבים, להגיד לגידול שאני לא שמה עליו ולהיכנס להיריון".

באומה התייעצה עם האונקולוג שלה וזכתה לתגובות צוננות במקרה הטוב, ומבוהלות במקרה החמור יותר. "כולם היו בהלם ולא ידעו איך לאכול את הדבר

הזה, שכן ברור לכולם, שהיריון מחמיר את מצב הגידול. יש לי שלושה ילדים, בעל, משפחה אוהבת, לקחתי פה סיכון מאוד גדול, אבל נכנסתי לכל זה מתוך מודעות ומתוך ריאליזם. לאמא היה מאוד קשה, וגם כשהייתי בהיריון היא ניסתה לגרום לי לוותר עליו. גם לבעלי היה קשה מאוד לעכל את הדבר, אבל הוא כבר הבין שברגע שאני מחליטה ומאמינה במשהו, לא אסוג. הוא ראה שאני מפוקסת על משהו שעושה לי טוב, אז למרות פחדיו הכבדים - תמך בי".

באומה מספרת שבאולטרסאונד הראשון לא ראו שק היריון, וכבר הכינו אותה שתיאלץ לעבור סבב הפריה נוסף. "באולטרסאונד השני כבר ראו שני שקי היריון, והבנתי שעשיתי את הצעד הנכון. כל התהליך של הזריקות ההורמונליות, הקושי והכאבים העזים ללא משככי כאבים - זה לא משהו שיכולתי לעבור שוב. בהתייחסה לטענות הסובבים אותה על כך שההיריון הזה חסר אחריות במידה מסוימת, היא משיבה: "כשאתה לא חולה בסרטן, אתה לא יכול לשפוט החלטות של אדם חולה, כי קשה להבין איך המוח שלו עובד. כל אחד לוקח את זה אחרת, ואני לוקחת את זה חיובי. אני בהחלט מודעת לשריטה שלי למזער דברים או אסונות".

ההיריון של באומה לא עבר על מי מנוחות. החל מהשבוע ה-19 להיריונה נתקפה צירים, וכבר בשבוע ה-23 להיריונה אושפזה בביה"ח "הלל יפה" בחדרה. 11 שבועות מאוחר יותר, ילדה את התאומים בניתוח קיסרי. בשל המצב הייחודי, לידה רגילה לא באה בחשבון. התאומים, לי ים אריאל ואגם סקאי, נולדו לפני 4 חודשים ועשו את באומה, שקיבלה בן בנוסף לבת בה חשקה, לאמא מאושרת. בעקבות ההיריון, גדל הגידול ב-3 מ"מ.

הגישה החיובית ליוותה אותה גם בדרך לביופסיה. "ידעתי שאצטרך לעשות קרחת", היא נזכרת, אז שלושה חודשים לפני כן כבר עשיתי 'קרחת חווייתית' עם הילדים. כולנו גילחנו את השיער, הילדים עשו צורות ואח"כ, עשינו קעקועי חינה. עשיתי זאת כיוון שרציתי שיתרגלו לראות אותי בלי שיער. כמובן שהסברתי שלאמא יש בעיה רפואית ולצעיר מבין בניי אמרתי שלאמא צריך לתקן את המוח".

הניתוח שנערך ב"איכילוב" באותה עת נועד להוציא דגימה לביופסיה, בשאיפה להוציא את הגידול עצמו, אלא שהרופאים גילו את מיקומו הבעייתי ולא הצליחו להוציא אפילו דגימה. באומה לא ויתרה ומצאה פרופ' בהדסה עין כרם שהסכים לנתח לביופסיה, למרות המצב המורכב, במהלכו הובהר סופית כי הגידול ממאיר.

לדבריה, כל ההליך הותיר אותה מרוסקת כלכלית, בחובות של למעלה מ-100 אלף שקלים. בשל המצב, נאלצה להעתיק את מקום מגוריה מחדרה ליישוב חרמש.

היא מעידה על עצמה שאת הגילוי על הגידול הממאיר לקחה די "באיזי": "הדבר היחיד שהטריד אותי היה איך לספר לאמי שאיבדה אח אחד למחלה, והיה לה עוד אח שחלה במחלה".

היא החליטה לכתוב מכתבים לכל בני משפחתה כסוג של משאלה אחרונה וצוואה. לבנים כתבה מכתבים המיועדים לפתיחה בבר המצווה, בגיוס, ובחתונה. "המכתבים מופקדים אצל חברתי הטובה, וברגע האמת היא תדע לתת אותם למכותבים. הכתיבה גם עוזרת לי להתמודד, "היא מסבירה.

לצד המחלה, התחילה באומה לחזק את החלק האינטואיטיבי שלה והחלה לתקשר ולתפקד כהילרית.