משרד המשפטים - הבעיות והכשלים ביישום חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשמ

מהן הבעיות והכשלים ביישום חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשמ"ח-1998, תוך שימת דגש מיוחדת על יישום ( או חוסר יישום ) פרק הנגישות במקומות ציבוריים? והאם ניתן לשפר את המצב הקיים? זהו נושא העבודה הסמינריונית של תומר אקסלרוד ( מנחים:פרופסור דייב נחמיאס, פרופסור גליה גולן) מהמרכז הבינתחומי הרצליה להלן קטעים נבחרים 

חסמי משילות ביישום מדיניות בישראל

הבעיות הבאות מהוות מחסום ראשוני ברמת מדינה:

 חוסר יציבות שלטונית.

נמצא כי על פי מדד הדמוקרטיה הישראלית משנת 2003- חילופי השלטון במדינה הם מהתכופים ביותר מבין 36 המדינות שנבחנו בסקר. דבר זה מוביל לכך שאין תכנון לטווח ארוך. הכל נעשה "כאן ועכשיו", תוך כדי "כיבוי שרפות" מתמיד. אין יכולת לתכנן מראש ל 5 שנים עקב המצב הרעוע של השלטון שבו כל 22 חודש מתחלפת ממשלה, הצוותים המקצועיים של משרדי הממשלה יודעים כי כל מדיניות ששר חדש מביא איתו היא ברת חלוף תוך זמן קצר ועל כן מנסים לשמר את עמדותיהם ולבצע כמה שפחות שינויים בכדי לשמור על המבנה הפורמאלי של המשרד תוך שמירה על מקומם ומעמדם.

תרבות שלטונית קלוקלת וירידה באמון הציבור במוסדות הציבור.

במשך השנים פחות ופחות אנשים הולכים ומצביעים בקלפיות עבור הממשלה (לא כולל הרשויות המקומיות). פחות ופחות אנשים מאמינים במוסדות המייצגים את הממשל, כגון: רה"מ, נשיא המדינה, בג"ץ וצה"ל- כל אחד בעייתי בתחומו הוא. תרבות המינויים הפוליטיים היא תרבות רעה לשלטון במדינת ישראל- דבר המביא לידי כך שאנשים חסרי יכולת ניהול , מתמנים להיות מנהלים ומובילי גופים ציבוריים גדולים ומשמעותיים- אך אינם מבינים כיצד לנהל את אותם גופים- דבר זה עלול לגרום וגורם לחסימות יישום רבות עקב חוסר יכולת של הגופים להתנהל אל מול שינויים שונים שהמשטר מכתיב.

מינהל ציבורי, שלטון מקומי- כל אלו הינם חסמים נוספים אשר מקשים על יישום. המנהל הציבורי- מאופיין בחוסר גמישות,ריכוזיות פער בין סמכויות שניתנות למִנְהַל - ובין יכולותיו להוציאם אל הפועל, בירוקרטיה מנופחת וחוסר יכולת להגיב מידית לשינויים.

השלטון המקומי עצמו קשור אל השלטון המרכזי בחבל הטבור- חסר יכולת קביעת מדיניות משל עצמו משום שהתקצוב שלו תלוי בשלטון המרכזי.

יישום החוק תלוי בשני דברים. ראשית, צריכה להיות חלוקה מחודשת של משאבים וביצוע התקנות והחוקים כלשונם. שנית, יש לבחון האם בעקבות חקיקת החוקים וכו´ אכן נוצר שיפור בחייהם של הנכים. בבחינה של תהליכי החקיקה ויישום הוראות החוק בארץ נראה כי ישנן בעיות רבות כגון: ביצוע תקנות שלא במועדן, העדר הקצאת תקציב מספק, אי ניוד תקציבים, וכו´.

כעת אציג את אותם חסמים אשר מובילים לכך שמצב הנכים למרות החוק הכתוב לא מיושם במלואו תוך נתינת דוגמאות:

על פי חוק התעסוקה (סעיף 8 בחוק) מחויב בעל עסק להתקין ולהתאים את המקום לנכים. כדי שהנטל הכלכלי על הבניה וההתאמות לא יפלו על בעל העסק לבדו, נקבע בחוק כי שר העבודה והרווחה, ושר האוצר יקבעו תקנות שיסדירו את השתתפות המדינה

 בהוצאות. תקנות אלו אושרו בנובמבר שנת 2001 אך עד היום לא יצאו לפועל כי משרד האוצר לא אישר את התקצוב לכך. הביטוח הלאומי ביקש תקציב של 20 מליון ₪ עבור הקמת תוכניות לפיתוח ושיקום תעסוקתי של אנשים עם מוגבלות – דבר שיסייע להכניסם ולשלבם במעגליים החברתיים- בפועל אישר משרד האוצר  מליון.

פרק הנגישות בתחבורה ציבורית. החוק קובע כי יש להתאים את התחבורה הציבורית (על כל מרכיביה – אוטובוסים, רכבות, תחנות ונמלים (אוויר וים)) כך שאנשים עם מוגבלות לא יזדקקו לעזרה של אף אדם אחר בבואם להשתמש בשירותי התחבורה. התקנות לכך היו אמרות להיקבע על ידי שרי התחבורה והאוצר עוד בשנת 2001. הן נקבעו בסופו של דבר רק לאחר פסיקת בג"ץ בנושא שהגישו: ארגון "בזכות" ואחרים נ´ שר התחבורה, האוצר וקואופרטיב דן - תקנות אלו עד לסיום שנת 2004 לא נקבעו משום שהן נידונות בוועדות הכנסת.

העדר תקציבים פגע גם ביישום הפרק "בחוק השוויון" הנוגע "לנציבות שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלויות. רק בחקיקת פרק הנגישות בשנת 2005 הורחבו סמכויות הנציבות והיא כיום יכולה לאכוף את לשון החוק במישורים: המנהליים, האזרחיים והפליליים.

בפרק הנגישות שעבר בכנסת במרס 2005, נקבע כי יישום ההוראות יהיה הדרגתי "ויחולק על מספר שנים, עד שחובת הנגישות תחול במלואה על הרשות הציבורית לא יאוחר מנובמבר 2018 ועל מוסדות שלא ברשות ציבורית עד נובמבר 2012".

בדו"ח מבקר המדינה 52 ב´ כותב המבקר:"מבקר המדינה מעיר כאשר יש חובה חוקית קונקרטית להפנות תקציב לפעולה מסוימת, ואין מקיימים חובה זו (ראו בעניין זה לדוגמה, החובה להתקין סידורי נגישות במבני ציבור). זאת ועוד, התמודדות נכונה עם מגבלות תקציביות צריכה לכלול איסוף נתונים, קביעת סדרי עדיפויות, תכנון, תיאום בין רשויות ואיגום משאבים. העדרם של אלה מביא לניצול בלתי יעיל של התקציב."

אין במדינה מסד נתונים אחד מקיף שבו ניתן לראות את הנתונים על כל הנכים, אין מידע על הצרכים המיוחדים של בעלי המוגבלות וישנו פער בין מה שהנכים צריכים לבין התקציב שכל משרד ממשלתי מקבל ומקצה לטובת העניין. מעבר לכך הנתונים של היום הינם נתונים חלקיים שמבוססים ברובם על חוץ לארץ.

"בחוק השוויון נקבעו השרים האחראים להתקנת תקנות בתחומים שונים, אך לא נקבע מיהו השר שיהיה מופקד על יישום החוק, על ריכוז הטיפול בנושא ועל התיאום בין המשרדים הנוגעים בדבר, וגם לנציבות השוויון לא נקבעו, כאמור, סמכויות מפורשות לעניין זה"

חסר תכנון מראש – תכנון שמביא את צרכי המוגבלים מראש יכול להוות פיתרון זול ונוח משום שקל יותר להציב "רמפה", מעלית או תמרור בזמן הבנייה מאשר אחר לפרק ולשבור ולבנות מחדש.

חוסר פעילות של הגורמים שאמורים היו לפעול בנושא מזה למעלה מ-30 שנה: שר הפנים הוא הממונה על ביצוע חוק התכנון.לחוק הוסף כבר בשנת 1972 פרק המחייב התקנת סידורים מיוחדים לנכים במקומות ציבוריים. בשנת 1981 בכדי לתת משנה תוקף לחובות שנקבעו בתקנות הוסף פרק ה 1 ( הכשל פה הוא – מדוע מוסיפים תקנות על חוקים על פרקים נוספים? מדוע לא מבוצע החוק כלשונו כפי שנכתב בפעם הראשונה?). בסעיף          158ו´ לחוק התכנון והבנייה נקבע כי ועדה מקומית לתכנון ובנייה "לא תיתן אישור לבניין   ציבורי אלא אם נכללו בו הוראות בדבר סידורים מיוחדים לנכים כפי שנקבע בתקנות לפי חוק זה".

בעניין בניין ציבורי נקבע כבר בשנת 1972 מהו בניין ציבורי ומה לעשות כאשר בניין כזה מוקם ולא עומד בתקנים (הוועדה צריכה להורות לבעליו להתקין את הסידורים הנחוצים וזאת תוך 3 שנים מיום הוראת הוועדה). התקנות עצמן מפורטות בצורה נכונה ביותר: " לפי תקנות התכנון, מבני הציבור צריכים להיבנות באופן שיאפשר לאנשים בעלי מוגבלות לגשת אליהם ולהסתובב בהם באופן עצמאי. התקנות כוללות, בין היתר, הוראות בדבר גישה אל הבניין באמצעות כבש-רמפה; הוראות בעניין דלת הכניסה, דלתות הפנים, הפרוזדורים והמעברים, מפלסי הרצפה וכבשים פנימיים והתקנת מעליות; והוראות לגבי חדרי מדרגות ובתי שימוש מיוחדים, הרכבת סימני אזהרות מהבהבים לחירשים והקצאה של מקומות חניה. כמו כן נכללות בתקנות הוראות מיוחדות בעניין מקומות ישיבה באולמות (תיאטרון, קולנוע), במסעדות ובחדרי אוכל ציבוריים והוראות מיוחדות בעניין חדרים בבתי מלון." באותו דו"ח של מבקר המדינה מודיע המבקר כי : שר הפנים לא עשה שימוש בסמכותו להורות על התקנת סידורים מיוחדים לנכים בבניינים שנבנו לפני 1972. 

דוגמאות להשלכות חוסר יישום של הוראות החוק:

נערך מדגם שכלל 167 בתי ספר, 109 מרפאות שונות, 73 בנקים, ו- 18 קניונים ובו נבדקה רמת הנגישות לאנשים עם מוגבלות פיזית וחוזית (ראיה ושמיעה). הממצאים העלו את הנתונים הבאים: כל בתי הספר -100% נמצאו כלא נגישים. כמעט כל הבנקים נמצאו לא נגישים 93.2%, בקרב המרפאות 95.4% אינם נגישים, כאשר הקניונים מחולקים בחתך: 11.1% נגישים, 33.3 נגישים חלקית אך 55.6 אינם נגישים .

מדוע לא מיישמים את החוק?

ישנם כאלו אשר מייחסים את הקושי ביישום החוק בפער בין החוק עצמו ויעדיו המבטאים סובלנות ונאורות מצד החברה שאמורה לבצע את כל התיקונים הללו בכדי להנגיש את המקומות לנכים, ובין עמדות של החברה הישראלית עצמה כלפי אנשים עם נכויות, על כל המשתמע מכך- כולל סטיגמות וכו´. שינוי שכזה אמור להגיע מתוך החברה עצמה, כאשר הבסיס הוא הבנה שככל שיהיו יותר אנשים מוגבלים ברחובות מסתובבים, עובדים, מבלים כמו כולם- כך החברה שלנו תהיה חברה טובה יותר ומתקדמת שיותר שלא גורמת "לאנשים השונים" להתחבא בבתיהם.

בנוסף לכך, נראה כי החקיקה עצמה אינה ברורה לעיתים ומקשה על ביצועה. חקיקה שמושתתת על מנגנון שמונע אפליה מחייבת את האדם להוכיח שהוא נכה וסובל מאפליה ושהאפליה נעשית בגלל שהוא נכה. סעיף 5 לחוק השוויון מגדיר נכה בצורה כוללנית: " עם לקות פיסית, נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים". בעיה נוספת העולה היא בעיית הגדרת האפליה: סעיף 8 קובע כי:" לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה, מחמת מוגבלותם", קשה יהיה להוכיח לאדם עם מוגבלות כי הוא סובל מיחס לא שוויוני וכאמור, התוצאה בשטח היא מיעוט תביעות שהוגשו לבית המשפט בנושא זה. הנגזרת מכך היא שחובת ההוכחה היא על הנכה במקרים שכאלו. דבר זה הוא בעייתי מאין כמוהו – צריך לזכור כי רוב הנכים אינם אנשים היכולים או רוצים לצאת "למלחמה אישית" ועקב כך, עסקים רבים ממשיכים להתנהל למרות שאינם עונים על החוקים.

הצעות אפשריות לשיפור היישום – כוון לעתיד

מדינת ישראל מכירה בצורך של השלטון לבצע תיקונים ושיפורים עבור הנכים במדינה, אך בפועל ההכרה נשארת על פי רוב ברמה הצהרתית ואין צעדים אופרטיביים למימוש המדיניות שנקבעת מצד הממשלה- הגוף המחליט, המעסיקים, הנכים והציבור.

נושא השוויון של הנכים אינו נמצא בסדר חשיבות גבוה אצל חברי הכנסת, ויש צורך לבצע שינוי מהותי בסדר העדיפויות הלאומי בכדי להביא לידי שינוי משמעותי, דבר הנראה קצת קשה לאור המלחמה המתרחשת בימים אלו בצפון המדינה ובדרומה.

בארה"ב שבה נחקק חוק הנכים  (ADA) כבר לפני 15 שנה, החלו לבחון את השפעתו של החוק על איכות חייהם של הנכים תוך הבאת חופש ושוויון לאותם נכים. על פי מחקרו של האדיג´ינס (Hudgins2005), עולים הממצאים כי חוק השוויון לא הביא לשינוי משמעותי מבחינה זו. בנוסף לכך בראיה לעתיד לא ניתן לקדם שוויון על חשבון פגיעה בזכויות כלכליות והאהדה ציבורית של משלמי המיסים. תפיסה זו קיבלה ביטוי לכך שבתי המשפט בארה"ב קבעו ופסקו כי אין אפליה בתחום התעסוקה של נכים משום שאין זה מהלך טבעי שבית המשפט יכפה על מעסיק להעסיק נכה – ובכך יפגע בחופש הפעולה של בעל העסק!

נקודה זו משפיעה גם כן על השילוב של הנכים בישראל. אין נושא זה כאמור עומד בראש סדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות ועל כן נשאר בצד, עם תקציב מוקטן ופריסה של התקנות ויישומם על טווח של 10 שנים ויותר. בנוסף לכך בשנים האחרונות הכלכלה הולכת ומתרחקת כמה שיותר מהדגם הסוציאלי  ומתקרבת אל הדגם הקפיטליסטי. דבר זה דוחק את החקיקה הסוציאלית הצידה משום חשש של פגיעה ביכולת הצמיחה של המשק בעקבות חקיקה שרק "מוציאה כסף" על נושאים סוציאליים אך לא מכניסה כסף ורווחים.

מודל יישום אפשרי

שלב א´: גיבוש החלטה אסטרטגית בממשלה על אסטרטגיה מובנת תוך קביעת מסגרת זמן ליישום ההחלטות.

שלב ב´: מיפוי הגורמים הרלוונטיים הנוגעים ליישום ההחלטות הנוגעות לתקנות החדשות שהועברו בפרק הנגישות שנחקק בשנת 2005. שלב זה בוצע בימים אלו – לאחר החלטת הממשלה הרלוונטית- כל המשרדים הממשלתיים הנוגעים ביישום פרק הנגישות- עובדים על התאמת כל משרד ומשרד לתקנות החדשות.

שלב ג´: יש צורך דחוף ומיידי להקמת מאגר נתונים מקיף – אשר יכול לסייע לנציבות לדלות ממנו כמה שיותר אינפורמציה על אוכלוסיית הנכים במדינה. ברגע שמאגר נתונים שכזה יוקם יהיה קל יותר לשלוט בהוצאות הכספיות של המדינה- משום שכל משרד יבין בדיוק כמה כסף אמור לעבור לאיזה קבוצת נכים שנמצאת תחת טיפולו. 

שלב ד´: בניית מודל אמפירי- אשר יעזור לנציבות לבחון את התקדמות הנכים בחברה במשך הזמן. יש להחליט על המדדים הרצויים שיבחנו במודל שכזה תוך הבנה כי יכולת כימות מספרית של המדדים, יעזרו לנציבות להבין את הנכים והאם לדעתם ישנו שיפור כל שהוא במצבם, ובשילובם בחברה. מהלך שכזה יכול להביא לכך שכל הגופים הממשלתיים שאמורים להוציא כספים עבור הנגשת המקומות הציבורים וכו´ – יראו כי ציבור הנכים לאחר תקופה מסוימת מתחיל לצאת מהבתים שלהם, ומתחיל שלב שבו הם משתתפים יותר ויותר בחיי היום יום. דבר כזה יכול בהחלט לתת תמריצים בעתיד להמשך קבלת תקציבים. המודל אמור לכלול את הנושאים הבאים לפחות: חינוך, תעסוקה, נגישות, קצבאות כיום יוצאים מהביטוח הלאומי, חקיקה ויישום חקיקה, שעות פנאי, פעילות ספורט, פעילות פוליטית, עמדות הציבור כלפי נכים, תקציבי ממשלה, הקשר בין תקורה  השקעה בשירותים  ותקציב ישיר לאדם הנכה – אלו הנושאים המדידים, נושאים שאינם מדידים אמורים גם כן להיכנס למודל אמפירי זה – כגון שליבו של הנכה בקהילה: דבר זה ניתן לעשות בעזרת הבניית פקטורים שכן ניתן למדוד אותם כגון: ספירת מספר הפעמים שהנכה מגיע לפעילות במתנ"ס השכונתי מידי שבוע וכו´.

שלב ה´: יש לדאוג לכך שמבנה המערכת הקיים כיום יעבור שדרוג מהיר. נמצא כיום כי ריבוי הגופים העוסקים בנושא גורמים לכך שהמשאבים לפתרון נושא זה אינם מחולקים באופן נכון, במקרים רבים גופים שונים מטפלים באותם בעיות אך עם מוגבלים שונים, ישנן בעיות אבחון כלל מערכתיות, ובפרויקטים גדולים – עקב סרבול מיותר של הבירוקרטיה ובנוסף לכך הקושי לאגד מספר רב של גופים והוצאת דברים לפועל עקב כך. כמו כן נוצר מצב שמרוב גורמים שמתעסקים בדברים שונים- מוצאים עצמם לא פעם, נכים ומוגבלים  "נופלים בין הכיסאות" משום שישנם נושאים שלא מטופלים כלל ע"י המערכת. פערי מידע הנובע מריבוי גורמים הנוגעים בדבר מקשה גם כן על פעילות יעילה של המערכת.כמו כן, הגופים השונים "התמקצעו" כל אחד בתחומו- אך אינם מפרים אחד את השני- ועל כן נמנעת יעילות השירות והפתרונות הניתנים לנכים.

העדר סטנדרטים ברורים ומערכות בקרה משותפות גורם לכך שנכים רבים מבולבלים, לא יודעים לאיזה גוף עליהם לפנות, ודבר זה גורם לבעייתיות בתהליך השיקום של הנכה/מוגבל משום שכל גוף "מושך" לכיוון הפתרונות שלו- ולא כך אמורים הדברים להיות. על כן, הצעתי היא להקים אגף בתוך נציבות לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שבה יישבו נציגים של כל המשרדים הממשלתיים והגופים הנוגעים בדבר.

אני לא מציע באופן מכוון הקמת עוד גוף מרכז, או עוד מנהלת, שינהלו וירכזו את הנושא. ההיפך הוא הנכון. מתוך הבנה והכרה של המדיניות הציבורית שבה כל גוף רוצה לשמור על ה"כוח" שלו ועל המשאבים שלו, חוסר פרגון של בירוקרטים שלא שמים בצד את המאבקים המשרדיים, גם לא לטובת טיפול בנושא חשוב כל כך כמו הנכים והמוגבלים- אני מציע להקים את אותו אגף בתוך הנציבות (שהרי לשם כך הוקמה ( לרכז את הנושאים הנוגעים לנכים ומוגבלים), כאשר כל נציג של כל משרד ישמש למעשה בתור איש קשר כפול: כלומר, מצד אחד יהיה איש קשר של משרד Xבאותו אגף מטעם המחלקה שמטפלת בנכים באותו משרד ממשלתי, ומצד שני- יקבל את האינפורמציה מהנציבות עצמה- ואת האינפורמציה עצמה יוכל להעביר חזרה למשרדו. כלומר איש הקשר ישמש "כצינור העברת מידע" אל הנציבות ומתוך הנציבות!

שילוב של גוף נוסף שחשוב שיהיה באגף זה בנציבות הוא: מרכז השלטון המקומי. באם יהיה נציג של השלטון המקומי בתוך הנציבות- יוכל אותו נציג להעביר את המידע אל המרכב לשלטון מקומי שיפיץ אותו ישירות אל העיריות ואל המועצות האזוריות וכו´ ובכך לסייע למעשה לנכים והמוגבלים באופן מיידי במקום מושבם (עיר, כפר, מושב, מועצה אזורית וכו´). סוג כזה של איגוד משאבים תחת מעטפת אחת- יכול בהחלט לתת "דחיפה" רצינית לכל נושא היעילות שחסרה בתחום זה של הנכים.

שלב ו´: יש לדאוג להקים גוף בקרה מוסדר בתוך הנציבות שיכלול מבקרים שיוסמכו לבצע את עבודת הבקרה באופן שוטף. תחילה יאויש הגוף בכמות גדולה של מבקרים ורק לאחר מספר שנים- כשהנושא יחלחל אל ההבנה של הציבור כי יש לדאוג לציבור הנכים והמוגבלים כמו שדואגים לכל נושא אחר, אז ישתנו הדברים וכמות המבקרים לא תצטרך להיות גדולה כל כך משום שהמצב עד אז ישתפר (בתקווה).

שלב ז´: השלב האחרון, אך הוא גם השלב הראשון לצורך העניין: תקצוב. כל הדברים המוצעים לעיל הינם דורשים תקצוב ועל כן יש להפנות את המשאבים (הלא רבים) לצורך הוצעת תוכנית שכזו אל הפועל.

סיכום הצעות לעתיד:

היתרונות שבשיטה שהצעתי הן: ראשית אין צורך להכשיר צוות אנשים שישבו באותו אגף בנציבות. הצוות אמור להיות מורכב מאנשים שמגיעים כל אחד ממשרד ממשלתי אחר, אך למעשה כולם עובדים ומכירים את תחום הנכויות ועל כן אין צורך בבזבוז זמן וכסף בהכשרה ארוכה ומסורבלת.

דבר נוסף, התקנים עצמם (עקב אכילס בשירות המדינה) של אותם אנשים קיימים כבר. הם ממלאים את התפקידים, כל אחד במשרדו- הרעיון העומד בבסיס הצעה זו הוא- לקחת את התקן של כל אחד מהאנשים הרלוונטיים ופשוט להעביר אותו לנציבות.

כמו כן, יהיה צורך להכשיר מקום שיוכל להכיל את כמות הנציגים הזאת משום שמשרד הנציבות כיום בירושלים לא יספיק לפתיחת אגף כזה. רצוי כי הנציבה עצמה תהיה סמוכה לאגף החדש וזאת על מנת לדאוג כי הכל מתפקד כמו שצריך.

אני מאמין כי ברגע שיעשה סדר במבנה הקיים של המערכת המטפלת בנכים ובמוגבלים- יוכנסו הנחיות מסודרות, יופקו עלונים וחוברות הסברה ברורים ונגישים (עם כתב ברייל לעיוורים וכו´), וברגע שכל הנושאים במלאכה, יבינו כי עצם מלאכתם היא למעשה קידום הנכה, והבאתו למצב שבו לא ירגיש שונה מאף אחד, דבר זה ייתן כוח ורצון אמיתיים להסדרת כל המחלוקות שעלולות לצוץ בתחילת הדרך. הרעיון הוא לשים את הנכה אל מול עיני בעלי התפקידים, כך שלא "יתקעו" דברים בגלל מאבקי כוח אישים ומשרדיים.

כמובן שדבר זה מצריך את השיתוף פעולה של הנכים, ואת "היציאה מהבתים" שלהם שממנה הם כה חוששים. לא תוכל המערכת לתפקד, אם כל המערכת הממשלית תעבוד עבור הנכים, בזמן שהם ימשיכו להישאר ולשבת בבתים ולא לצאת ולנסות להשתלב בחיי הקהילה באופן פעיל. דברים אלו יכולים לקבל ביטוי תחילה בימי עיון והסברה שונים ברחבי הארץ שיערכו ע"י הנציבות עצמה- תוך שיתוף פעולה של העובדות הסוציאליות שיציעו לנכים לצאת מהבתים לצורך מפגשים חברתיים כאלו ואחרים.