הקשישים מנסים להתמודד עם הבדידות: "עם מי אדבר, עם הקירות?"

הקשישים מנסים להתמודד עם הבדידות:

"עם מי אדבר, עם הקירות?"

הם ספונים בביתם כבר כמה שבועות, על פי הנחיות הרופאים, מתקשים להצטייד במזון ובתרופות, וגם בני משפחתם אינם מורשים לבקר אותם ולסייע, בשל החשש להדבקה. הקשישים, האוכלוסייה הפגיעה ביותר לנגיף הקורונה, נותרו בימים אלה מאחור כשהם נאלצים להתמודד עם מכה נוספת שהשפעתה קשה: הבדידות.

 אסתר פדר גרין (80), היא עיוורת, אלמנה ללא ילדים, המתגוררת בגפה בחולון. "אין לי אף אחד", היא אומרת, "זה קשה, אבל התרגלתי לבדידות. כל בן אדם צריך חברה ועזרה, גם אני. לולא הביטוח הלאומי שנתנו לי עוזרת פעם בשבוע לא הייתי מסתדרת, אבל מה אפשר לעשות. אני לא כזאת חוצפנית לבקש יותר מדי".

יוכבד לוי (86) משכונת בת גלים בחיפה מודה שהשהות לבד בבית במשך ימים לא פשוטה לה. "הבדידות גומרת על הכול, זה נורא", היא מספרת. "אני מדוכאת, אבל לבנות שלי אסור לבוא אליי. אני יושבת לבד בבית, מול הרדיו והטלוויזיה כל היום וזה רק מדכא אותי עוד יותר, כואב לי הראש מזה, אבל עם מי אדבר, עם הקירות? הבדידות היא הנזק הגדול ביותר לנפש. אפילו בתורה כתוב: 'לא טוב היות האדם לבדו', ואני לבדי. בגיל שלי כבר אין את הכוחות לעבור את זה".

אפילו פעולות יומיומיות ופשוטות, כמו יציאה לרוקן את הפח, מהוות אתגר עבורה. "אני לא יוצאת מהבית, כדי לא להידבק", אומרת לוי. "כשירדתי לזרוק אשפה, סגרתי את האף ואת הפה. אני לא דתייה, אבל מדליקה נרות שבת וזה עוזר לי מאוד. אני חיה את הרגע ומתפללת לאלוהים שזה ייגמר עם כמה שפחות קורבנות".