עבודת נכים שווה פחות

כשמאיר (שם בדוי) פרש לגמלאות, המחליף שלו קיבל שכר גבוה עם תנאים טובים יותר בעבור אותה עבודה בדיוק, רק מפני שלא היה נכה. חוק לרון הוא חוק חשוב, שנועד להעלות את מעמדם של בעלי מוגבלויות בחברה הישראלית בתחום התעסוקה, אך יש בו סדקים שמאפשרים למעסיקים לנצל בעלי מוגבלויות.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 18.3% מהאוכלוסייה בישראל מצהירים על עצמם כבעלי מוגבלות, לעומת 4.85% שמקבלים קצבאות מהמדינה. את זאת ניתן לקשר לקריטריונים המחמירים שבהם משתמשת המדינה כדי לקבוע אם אדם מוגדר בחוק כ"אדם בעל מוגבלות". עם זאת, הסבל של מקבלי הקצבאות אינו נגמר כשהם כבר מגיעים לקצבה המובטחת. כשינסו להיכנס לשוק העבודה כנכים הם יתקלו בתעסוקה מנצלת רק בשל היותם נכים.

ל–67% מהנכים בישראל יש הכנסה חודשית הנמוכה מ–4,000 שקל, מכיוון שהחוק מאפשר למעסיקים לשלם שכר מינימום מופחת או "מותאם", כפי שמכנים זאת לבעלי מוגבלויות. את שכר המינימום המותאם קובע המעסיק כשהוא מקבל אדם בעל מוגבלות לעבודה על פי אבחון שהוא עושה, כך שבעלי מוגבלות פיזית שאינם נדרשים לעבודה פיזית מושווים לאדם שאינו מוגבל בקביעת שכרו.

הבעיה היא שבעוד שמשכורת המינימום אינה מספיקה לאדם בריא להתקיים בכבוד, כיצד אדם בעל מוגבלות יכול להתקיים בכבוד כשמרבית הוצאותיו גבוהות משל אדם בריא. המדינה עושה מהלכים שאולי מעודדים מעסיקים להעסיק בעלי מוגבלויות, אך בצורה נצלנית שאינה מאפשרת קיום בכבוד.

המדינה עודדה את חוק לרון מתוך חשיבה כי יש לשפר את מעמדו של הנכה ואולי עקב ביקורת מצד OECD, ובאמת החוק מאפשר לאנשים לעבוד ועדיין לקבל שיעור מסוים מקצבת הנכות, או לחילופין לקבל שכר מופחת עם קצבת הנכות. עם זאת, כשמחברים את קצבת הנכות והשכר ממשרה כמעט מלאה, מתקבל שכר שהוא מעט מעל שכר המינימום — הכנסה שאינה מספיקה להוצאות השוטפות של אדם בעל מוגבלות הנאלץ לשלם הוצאות רפואיות גבוהות.

למקצוע וליכולת הפרנסה של אדם יש חלק בלתי נפרד מדימויו העצמי, ולכן חשוב שנאפשר לאלה שיש להם מוגבלויות מסוימות שאינן בשליטתם להרגיש שהם שווים, אם לא שווים יותר, ולו רק בזכות העובדה כי הם מתמודדים עם מוגבלות שגורמת לחוסר יכולת או לאפליה ולירידה קשה בדימוי העצמי.

פעולה חשובה שניתן לעשות עבורם היא לעודד חקיקה מחדש ולהשוות את שכרם לשכר של אנשים בריאים במקרים שבהם מוגבלותם באופן מובהק אינה משפיעה על יכולת התעסוקה שלהם, כמו במקרה של מאיר, שבמשך שנים השתכר פחות ממה שהיה ראוי לו רק מכיוון שהוא בעל מוגבלות וקיבל קצבת נכות.

אני מציעה שהממשלה, ואנו בתור חברה ששואפת להיות שוויונית, תקיים חשיבה מחודשת בנוגע לשכר הנכים, שכן אדם המעוניין לעבוד למרות מוגבלותו — יש לעודדו, ולא לתת לו תחושה שהוא שווה פחות מאדם בריא, במיוחד כשהיכולות שלו למשרה אינן פחותות. הפתרון טמון בכך שהממשלה תעודד את המעסיקים להעסיק אוכלוסייה זו בשכר השווה לשכר הנהוג במשק.

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים