כשהכליה מפסיקה לעשות את העבודה

מה זה?
אי־ספיקת כליות (RenaL Failure) היא מונח רפואי המציין הפרעה בתפקוד הכליות. המונח הזה הוחלף בשנים האחרונות בשני מונחים חדשים:

פגיעה כלייתית חדה (Acute Kidney Injury - AKI) לציון מצב של אי־ספיקת כליות חדה (Acute Renal Failure - ARF).

מחלת כליה כרונית (Chronic Kidney Disease - CKD) לציון מצב של אי־ספיקת כליות כרונית (Chronic RenaL Failure - CRF).

מחלת כליה כרונית היא מצב שבו קיימת פגיעה ברקמת הכליה ובתפקוד הכליה. תפקיד הכליה הוא לסנן מהדם נוזלים וחומרים מומסים שונים ולהוציאם מהגוף בנוזל השתן. פגיעה בתפקוד הכליות עלולה לגרום להצטברות של חומרי פסולת ושל נוזלים בגוף, להפרעה במאזן המינרלים, כמו אשלגן, מגנזיום, סידן וזרחן, ולהפרעה בייצור חומרים חיוניים כמו ויטמין D ואריתרופואטין (הורמון המיוצר בכליה ומעודד יצירת כדוריות דם אדומות).

מחלת כליה כרונית נוטה להחמיר במשך הזמן, ולאחר חודשים - ולעיתים לאחר שנים - היא עלולה להפוך אצל חלק קטן מהחולים למחלת כליה סופנית (End Stage Renal Disease - ESRD). מחלת כליה סופנית מצריכה מציאת תחליף לכליה שאינה מתפקדת. התחליף הזה עשוי להיות טיפולי דיאליזה או השתלת כליה שני הפתרונות האלה הם תחליף חלקי - מהבחינה הכמותית ומהבחינה האיכותית - לכליות המקוריות. עם זאת השתלה היא פתרון עדיף על פני טיפולי דיאליזה - אצל חולים מתאימים שעברו הכנה מתאימה.

ניתן לעצור את ההידרדרות בתפקוד הכליות, אולם רקמת כליה שהפסיקה לתפקד ומתה לעולם לא תוכל לחזור לתפקוד. לכן חשוב מאוד לגלות אי־ספיקת כליות כרונית מוקדם ככל האפשר ולהתחיל מהר ככל שניתן את הטיפולים לבלימת ההידרדרות.


ממה נגרמת מחלת כליה כרונית?
למחלת כליה כרונית יש סיבות רבות, ובדרך הן משפיעות במשולב על התפתחות המחלה ועל החמרתה.

מחלת כליה כרונית ומחלה של הלב ושל כלי דם (Cardio Vascular Disease - CVD) לרוב משולבות זו בזו שכן לשתיהן גורמי סיכון משותפים כמו סוכרת, לחץ דם גבוה, עישון והשמנה, וכל אחת מהן גורמת למחלה האחרת ומחמירה אותה. למחלה המשולבת הזאת יש שם: תסמונת לבבית־כלייתית (Cardio Renal Syndrome)

למחלת כליה כרונית יש סיבוכים רבים שפוגעים במערכות רבות בגוף, והסיבוכים האלה נוטים להחריף ככל שהמחלה מחמירה. לכן חשוב לזהות ולטפל מוקדם ככל האפשר במחלת כליה כרונית ובגורמי הסיכון למחלה.

ההזדקנות של הכליה מתחילה בין גיל 30 לגיל 40 (בממוצע 35), והדבר בא לידי ביטוי בירידה הדרגתית בתפקוד שלה. אצל אנשים בריאים, בעלי רקע גנטי טוב וללא גורמי סיכון צפויה הירידה בתפקוד להיות בשיעור מתון מאוד. כך, למשל, אצל שליש מבני ה־75 ומעלה שיש להם רקע גנטי טוב, ואין להם גורמי הסיכון - או שגורמי הסיכון מטופלים היטב - הירידה בתפקוד הכליה היא מינימלית - בשיעור של 10% בלבד.

אצל אדם שמוגדר "בריא ממוצע" - שאין לו מחלות קשות הפוגעות בכליה, אבל יש לו גורמי סיכון כמו לחץ דם גבוה ועודף שומנים בדם או שהוא עישן בעבר - אפילו במידה מתונה - עלול לאבד בגיל 75 כ־40% מהתפקוד הכלייתי שלו. אובדן תפקוד בשיעור כזה מוגדר "מחלת כליה כרונית בדרגה קלה־בינונית". ירידה כזאת בתפקוד הכליה מתרחשת לעיתים קרובות ללא שינוי בולט ברמת הקראטינין בדם.

אצל אנשים שלהם רקע גנטי גרוע ו/או גורמי סיכון קשים שאינם מטופלים כיאות, עלולה הירידה בתפקוד הכליות להיות תלולה ומהירה יותר ומלווה בעלייה ניכרת ברמת הקראטינין. אם הכליה מתפקדת בשיעור של 45% בלבד מהתפקוד המלא שלה, מדובר במחלת כליה כרונית בדרגה בינונית־קשה. אם תפקוד הכליה הוא מתחת ל־30%, מדובר במחלת כליה כרונית בדרגה קשה, ואם התפקוד הוא בשיעור של מתחת ל־15% - מדובר במחלת כליה סופנית. ירידה של רמת התפקוד ל־7.5% ופחות מחייבת טיפול בדיאליזה או השתלת כליה.

ניתן לחלק את גורמי הסיכון למחלת כליה כרונית לשלוש קבוצות עיקריות:

1. גורמי סיכון שפוגעים בעת ובעונה אחת הן ברקמת הכליה ובתפקודה והן בלב ובכלי הדם ובתפקודם. גורמי הסיכון האלה הם עודף משקל, סוכרת, לחץ דם גבוה, יתר שומנים בדם ועישון.
2. גורמי סיכון שנובעים מפגיעה ברקמת הכליה ובה בעת מחריפים עוד יותר את הפגיעה בה וגורמים לסיבוכים רבים בגוף: חלבון בשתן, חמצת מטבולית, מחלת עצם מטבולית במחלת כליה כרונית
(Mineral Bone Disease - Chronic Kidney Disease), חסר דם אנמיה) וחסר ברזל.

3. מחלות שפוגעות באופן עקיף בכליות ובתפקודן, ובהן מחלות של הלב ושל כלי הדם (למשל, אי־ספיקת לב, סיבוכים לאחר צנתור ולאחר ניתוחי מעקפים), זיהומים וחסימות בדרכי השתן, מחלות כליה דלקתיות ומחלות כליה פוליציסטיות. גם תרופות רבות - ובהן משככי כאבים ואנטיביוטיקות שונות - עלולות לפגוע בכליות. 


מהם התסמינים של מחלת כליה כרונית?
התסמינים של מחלת כליה כרונית עלולים לבוא לידי ביטוי במערכות רבות ובתהליכים רבים בגוף:
1. קוצר נשימה, בצקות ולחץ דם גבוה - כתוצאה מאגירת נוזלים ברקמות שונות.

2.  חוסר תיאבון, בחילה, הקאות, גרד, הפרעות שינה, כאבים בעקבות פגיעה בעצבים, הפרעות בחשיבה ובמצב הכרה, קשיים בתפקוד המיני - כתוצאה מהצטברות רעלים.

3. חולשה, עייפות וקוצר נשימה כתוצאה מהפרעה בייצור של כדוריות הדם האדומות. ההפרעה הזאת נגרמת בגלל שיבושים בהורמון אריתרופואטין שמפרישה הכליה ושמווסת את ייצור הדם בגוף וכן עקב מחסור בברזל ששכיח במחלת כליה כרונית.

4. עצמות חלשות שנוטות להישבר וכאבי עצמות. הסיבה: כתוצאה מהירידה בתפקוד הכליה ישנה פגיעה במאזן הסידן, הזרחן והוויטמין D.

5. שיבושים בפעולת הלב - עד כדי סיכון החיים - בגלל עודף אשלגן. נוסף על כך מגדילה מחלת הכליות את הסיכון למחלת לב איסכמית ולמחלת של כלי הדם הפריפריים.
6. לחץ דם גבוה - בין היתר בגלל הצטברות של עודפי נוזלים. את לחץ הדם הזה קשה מאוד לאזן.

מאחר שמחלת כליה כרונית נוטה להתפתח בהדרגה, הרי לעיתים קרובות גם התסמינים מופיעים בהדרגה.
בדרך כלל ככל שהנזק שנגרם לכליות חמור יותר, כך התסמינים יהיו קשים יותר.